זוכרים את הפוסט של היומולדת? אז בנוסף לכל הפעילויות תכננו לשתול גינה קהילתית מעבר לגדר שלנו עם כל הילדים. אבל ברור שזה הדבר האחרון שהיה חסר לנו בפיאסקו המתמשך הזה (ע"ע כמה פוסטים ago). בכל אופן, שתלנו כמה שתילים קטנטנים כאלה בערוגה קטנטנה. שתלנו איזה 4 אבטיחים, 4 מלונים וכמה חמניות. בערוגה של מטר וחצי על מטר. מה עבר לנו בראש? לא יודעים, אנחנו לא חקלאים. האנשים מסביב אמרו לנו שזו ערוגה קטנה מידי, ושאבטיחים צריכים המון מים, ושזה סוף העונה. אבל כמו הטרקטור בארגז החול, האבטיחים שלנו (וגם החמניות) אמרו פחחק פחחק והניעו גם הניעו. בפוסט הזה נתמקד באבטיחים. כי המלונים לא צמחו כ"כ והחמניות לא מעניינות בתכלס (כי גדלים בהם גרעינים בלי מלח - מה זה הח@א הזה). קיצר, גדלו לנו די הרבה אבטיחים. רובם לא עברו את הסקירה הראשונה אפילו, אבל 4 התפתחו יפה ונהיו גדולים. יום יום השקינו באדיקות (מעבר לגדר עם הצינור) ואין פעילות יותר הולמת לסגר(השני) מאשר לצפות ברצף בהתפתחותם של האבטיחים החדשים שלנו (בעצם יש - לצפות בצמיחת המטפס החדש שלנו). אז גדלו האבטיחים וגדלו. יום אחד ראינו אבא וילד משתאים מהיופי של האבטיח הכי גדול. האבא שאל אם אפשר לקטוף את האבטיח ושל מי זה. ענינו לו שבעיקרון אנחנו שתלנו אותם ואנחנו משקים אותם מידי יום. זה לא חד משמעי שזה האבטיחים שלנו, כי הם גדלים בשצ"פ רחמנא ליצלן, אבל נראה לנו שהתשובה לא השתמעה לשתי פנים. כך או כך, בבוקר למחרת היה חסר האבטיח החתיך ההוא. התבעסנו שלקחו לנו את חתיכי, אבל היו לנו עוד 3 אבטיחים מבטיחים. ברקע יש הפגנות נגד ביבי שקורות מידי כמה ימים על גשר שנמצא ממש קרוב אלינו, אז יש מלא מבקרים שרואים ועלולים לחמוד את האבטיחים שלנו. כעבור יומיים, נעלם עוד אבטיח!!! זה היה יום אחרי אחת ההפגנות והבנו שאנחנו חייבים להעלות את המודעות בשכונה לגבי התוכניות שלנו לנסות לטעום לפחות אבטיח אחד מכל היבול שהשקענו בו עמל רב כל כך. מיכל כתבה פוסט מרגש בקבוצת הווצאפ השכונתית והתגובות המפרגנות לא איחרו לבוא כולל תגובות נדהמות מאיזה בני אדם יש בעולם ובשכונה שחומדים אבטיחים לא להם. כאמצעי הגנה נוסף, סער, שאלו האבטיחים שלו תכלס, כתב שלט יפה בכתב ידו הנאיבי שמודיע קבל עם ועדה כי האבטיח שצומח למרגלות השלט הוא האבטיח של סער בלייך והעוברים והשבים הרעבים מתבקשים לא לקטוף אותו. מי שעוקב יכול לספור בקלות שיש עוד אבטיח אבל הוא לא נראה משהו. האבטיח של סער הוא היורש של החתיך שנקטף בתחילת הפוסט והוא מהיום ייקרא "אבטיח הדגל". השלט עשה עבודה מצויינת כמה ימים ואנחנו חיכינו שהעוקץ של האבטיח יתייבש (או כמו שסער קורא לו - הפתיל). דפקנו קצת על האבטיח והוא נשמע אחלה, אבל השכנה נשמעה ממש מבינה אז חיכינו לעוקץ כמו שהיא אמרה. חבל רק שגנב האבטיחים השכונתי לא שמע על עוקצים יבשים של אבטיחים והוא עקץ לנו את אבטיח הדגל ממש לאור היום. החשד המאוד סביר לנו הוא שזה אחד הפועלים שעובדים בבתים הסמוכים שבבניה. מיכל שאלה אותם אם ראו מישהו לוקח אבטיח, אבל לא הצליחה לעורר בהם מספיק רגשות אשם כדי שיודו במעשה הנתעב. היינו יכולים להיכנס אל אתר הבניה ולחפש טוב טוב בתיקים ובכלים את אבטיח הדגל, אבל אחרי כל שיעורי המיינדפולנס של יוני, ולאור הפחד של מיכל לחטוף קורונה מכל תושבי הישובים האדומים שעובדים בבית הסמוך, הבנו שזה "כולה אבטיח" ולא כדאי להתרגש מהעניין יותר מידי. למזלנו נשאר האבטיח המעפן השני, זה שעל תקן החברה המכוערת של מלכת הכיתה. יש לו קצת חורים חומים בקליפה, והוא די הפסיק לגדול לפני כמה ימים. אבל זה מה שנשאר. קטפנו אותו עוד באותו יום. ונחשו מה? זה היה האבטיח המעפן הכי מעולה שסער אכל בחיים שלו. תכלס "מזל שהוא לא מתוק מידי", "וגם ככה סער אוהב מלח, אז מעולה שהוא ככה קצת מלוח" ועוד ועוד שבחים ושמחה על מזלנו הטוב, שהאבטיח שנפל בחלקנו הוא האבטיח הכי טוב בעולם - אולי לא הכי מתוק, לא בשל לגמרי ויש לו כמה פגמים חומים בקליפה. אבל זה האבטיח שלנו, היחידי ששרד מבין כל הנפלים שלא התפתחו, והיחידי שלא נקטף ע"י גנבים שפלים ורשעים, אבטיח שהשקינו יום יום ונשתל ביומולדת של סער. זה האבטיח הכי טוב בעולם!!!
