בילד הראשון (עונה לשם סער), עשינו סקר שוק רציני ביותר על גן והוא היה באמת בגן נהדר. ואז שבוע לפני פתיחת השנה הגננת שוש התחרפנה או משהו וטרקה לנו את הגן בפנים. למזלנו, היה מקום בגן רון בלב, שהיה הבא בתור בסדר העדיפויות. גן מתוקתק, עם המלצות רבות. הגננת מרב ידועה כמי שטובה לילדים אבל קשה להורים לדבר איתה. אנחנו הסתדרנו איתה מצויין. הגן עשיר, מלא במשחקים ותכנים והילד למד המון דברים והיה חוזר מבסוט מהגן.
בילדה השנייה, הספקנו כבר לריב עם הגננת קצת, אבל לא לשרוף את היחסים - וזאת חוכמה גדולה, בערך כמו להכין קפה שחור: שנייה לפני שגולש, מורידים את הפינג'אן. (ואנחנו לא גזענים, אבל לא סתם אמרנו שחור). בכל מקרה, מיכל עשתה סקר שוק, ולאור הסייעות הטובות של מירב, וההצלחה עם סער, כולל היתרון של better the devil you know, שלחנו גם את קוקה לשם. איציק התחיל לנהוג בלקסוס יפה (בכ"ז 3000 שח לחודש כבר שני ילדים) והגן צמח והתפתח, וגם התאקלים וההתנגשויות. כואב הלב על אגמי חברה של קוקה שהועפה מהגן שבוע לפני היומולדת שלה בגלל שאמא שלה (רוני) לא אמרה בוקר טוב עם חיוך מספיק רחב. המסיבות של החגים לא היו כ"כ לטעמנו, אבל נו מיילא. קוקה הסתדרה שם מצויין, ולמדה והתפתחה והצוות גם מאוד אהב אותה. בינינו, הילדה הזאת גם תסתדר במחנה אימונים של סמוראים בצפון קוריאה. אבל שיהיה.
את צ'ופו, כבר שלחנו די בעיניים עצומות לשם. וגם - ילד שלישי, נו. ודווקא אצלו הגן התחיל להתדרדר במהירות, וגרוע מכך, התחלנו לתפוס את מרב ביותר ויותר בעיות של אמון ושקרים. במקביל, עתלית מאוד התפתחה והביקוש עלה על ההיצע יותר ויותר ומצאנו את עצמנו שאנחנו אשכרה מפחדים ממירב. מפחדים שהיא תתפוצץ עלינו ולא יהיה לנו לאן לשלוח את צופו (אגמי המסכנה נאלצה ללכת ל"גן קטסטרופה" (שמו האמיתי אינו רלוונטי)).
זה התחיל מזה, שהסייעות הטובות בתינוקיה עזבו כל אחת מסיבותיה שלה. במקביל המספר של הילדים גדל, כי הגננת לא ידעה להגיד לא לכסף והילדים היו פשוט יושבים בכיסאות שלהם קשורים זמן ארוך, כי סייעת אחת יכולה לשמור על 10 ילדים רק כך. המצב השתפר מעט כי הצליחו בסוף לגייס סייעות, אבל הרמה שלהן הייתה מתחת לכל ביקורת. ובכל זאת, נשארנו בגן עוד שנה. מקומות בגנים אחרים אין, ואם מירב תשמע שהתעניינו בגן אחר (אפילו בשביל חבר) - אמא'לה אנחנו מפחדים רק מהמחשבה מה יכול לקרות לנו.
אבל אז הגיעה הקורונה, וההתמכרות לכסף, או יותר נכון הקריז מהחוסר שלו, כבר הוציאו את מירב מהאיזון העדין ממילא. החזרה ההדרגתית מהסגר בן החודשיים הייתה אמורה להיות בקפסולות. זאת אומרת שחצי מהילדים יהיו 3 ימים ראשונים בשבוע וחציים בשאר הימים כדי שלא תהיה חפיפה של מספר גבוה של ילדים. ובנוסף הוגדר כמה ילדים מקסימום יכולים להיות בגן ביום נתון. מירב בחרה לתייחס לזה כאיחוד (מערכת "או") ולא חיתוך והיו ילדים שהיו גם בתחילת השבוע וגם בימים הבאים עם זוהר שלנו, וסיכנו אותו בחשיפה למגוון גדול יותר של ילדים. זה למעשה ביטל את האפקטיביות של החלוקה לקבוצות, וזאת על מנת לגבות עוד כסף מההורים. בנוסף, לא ידענו על כך וגילינו את זה בדיעבד, רק כשהבנו שמירב דווקא דופקת את מי שהיה בסדר במחיר על הזמן של הקורונה. אח"כ כשיוני שאל את מירב אם יש אצלם מוצצים של צ'ופו שלא אמורים להיות בגן, היא פשוט הוציאה סלסילה של כל המוצצים זרוקים כולם ביחד ושאלה אותו אם הוא מזהה את המוצץ של זוהר. ואלו ימי קורונה, וזה דפוק בלי קשר. אין שכל אין דאגות. או שיש..
הבעיה היא שחברים נוספים שלנו ניסו איכשהו להוציא את הילד ולעבור לחצי שבוע בגן אחר וקיבלו קיתונות של רפש ומשפטי "אני אחכה לכם בסיבוב". וואלה, הגברת התחרפנה. ולנו אין גן להעביר אותו, וכל שאר ההורים מבסוטים, רגועים, מלקקים את האצבעות. לא ברור. אבל לנו כבר ממש לא נוח לשלוח את צ'ופו. מה עושים?
בפגישה מקרית בסופר עם טלי, שהייתה המנחה של הפרוייקט שלנו בטכניון, הבנו שהיא מנסה להרים גן קהילתי. זה אומר שזה גן בניהול ההורים, שבו עושים אופטימיזציה לפי רווחת הילד ולא שורת הרווח. בגדול זה אומר, שהצוות הוא איכותי יותר מרמת הגננת המובילה וכלה בסייעות, היחס ילדים לצוות הוא מצויין ובגדול מקבלים יותר ערך לכסף. כל זה טוב ויפה, אבל כל הטוב הזה מתאזן אל מול הסיכון וחוסר הודאות של שנה ראשונה של הגן ועלויות הקמה. טלי שאלה את יוני אם בראש שלו לעזור להקים את הגן ולקחת אותו משלב הרעיון לגן אמיתי. יוני כמובן קפץ על ההזדמנות ליזמות המקומית כי זה בדיוק מה שעושה לו את זה - להקים דברים שלא היו קודם והוא התחיל לחפש מבנים עבור הגן. כבר בחיפוש המבנה, היה ברור שלמרות שגן קהילתי שכזה הוא מתבקש בעיירה כמו עתלית שם כל גננת היא מלכה, המשימה היא לא פשוטה. הרבה בעלי בתים אינם ששים להשכיר את הבית לפעוטות שעלולים להרעיש, ללכלך או ליצור אירוע צד ג' מצער. אבל ביזמות כמו ביזמות - אם זה היה קל, זה לא שווה את זה. אבל, ככל שהעניין התקדם התחלנו להבין שאולי זה לא ככ שווה. ההתנהלות הייתה די ברגע האחרון בגלל הסגר של הקורונה, ולהרבה הורים הייתה כבר אלטרנטיבה (והאמת שגם לנו - אמנם לא טובה, אבל הייתה). יותר מזה, בשלב הזה לבטל את האלטרנטיבה יעלה לנו ולהורים האחרים קנס יציאה. בנוסף, צריך לתת 1000 ש"ח דמי הקמה שיהיו טובים לכל השנים ולכל הילדים של המשפחה בעתיד. אבל לנו יש רק ילד אחרון בשנה האחרונה בגן פרטי. הגן הזה גם לא הולך להיות זול ואפילו יקר יותר מרוב הגנים בעתלית (כמו שכבר אמרה לנו איזה גננת פה בעתלית פעם - נקנה פחות ג'ינס בחודש). באופן כללי, חוסר הודאות לגבי הצוות, המבנה ומה נצליח\יצליחו להרים בשנה הראשונה לא דחפו אותנו להצטרף להרפתקה על הגב של צ'ופו המתוק שלנו. אבל, יש פרוייקט להרים גן, וזה שאנחנו לא נצטרף לא ירפה את ידיו של יוני להקים אותו. ארגנו מפגש הכרות עם הצוות ופרסמנו אותו ברחבי עתלית והגיעו הורים צעירים ונרגשים לשמוע על הפלא החדש. רוב ההורים חדשים בעתלית שדי נתקעו בלי אלטרנטיבה כאן, אבל שמנו לב שאלה הורים לילדים קטנים בני שנה בערך, אולי שנה וחצי. האמת היא שזה הגיוני, הורים לילדים שכבר נמצאים בגן והם חוזרים ממנו יום יום בריאים ושלמים ועוד עם חיוך - ינהגו לפי שיטת "זה עובד אל תיגע" - הרי גם אנחנו על אוטומט עם מרב כבר כמה שנים. התחלנו להבין שבכל מקרה זה כנראה לא יהיה רלוונטי עבורנו, ואפילו טלי שהקימה את כל זה נאלצה להבין שהרכבת אולי לא דוהרת לתוך קיר, אבל כנראה תיסע בלעדינו. בערב הזה פגשנו את הגננת המקסימה שהולכת להיות הגננת המובילה: קודם כל היא אמא בעצמה (היא אמרה שזה חשוב לה להגיד), והיא הגיעה אלינו אחרי שהגן שלה נסגר - גן אח"ר: אהבה, חום ורוגע. ההורים התמוגגו ואנחנו התבעסנו שה-too good to be true הזה אכן לא יהיה נכון עבורנו.
כשהבין שאת החפירה הזאת אי אפשר להפסיק, יוני יצא עם עומר (הבחור שהחליף אותנו בדירה של צביקה..) להתאוורר ברחוב ולדבר על עניינים אחרים. רק שברחוב קיבלנו תזכורת איזה אנשים פח יש בעולם (לא כמו המלאך הגנני שראינו קודם): איזה ערסוואת צעק על מישהו בטלפון וקילל ומה לא. שוחחנו לנו קצת על המצוי והרצוי, ואז הרצוי (הלא היא הגננת), חלפה על פנינו ואמרה שהיא לא יכולה לחכות לחנך את הילדים שלנו, ואנחנו הזלנו דמעה של פספוס, המשיכה לכיוון הרכב של המצוי (הלא הוא הערסוואת), התיישבה במושב הנהג וכשהבינה שאנחנו מבינים שהערס המצוי הוא הבן שלה, (מה שהופך אותה לפחות רצוייה) היא דפקה חרקה והתנדפה באופן הרבה יותר מצוי מרצוי (מה????) בקיצור - לא בוכים על רצוי שנמצא.
אז אין גן קהילתי. ואנחנו עדיין עם מרב - האחושלוקלוקי מצוייה.
ניסינו שוב לבדוק אם יש מקום באיזה גן נורמלי אחר אבל ביולי זה מאוד יומרני לחשוב שיהיה משהו, בטח במציאות הגנית של עתלית נכון ל-2020.
ואז, יום בהיר אחד, מיכל קיבלה הודעה שגן מעין הוד עובד לעתלית ויש בו מקומות לשנה הבאה. עזבנו הכל ונסענו לשם עם פנקס צ'קים כמו שוכרי דירת מרתף בתל אביב. הוגו הבעלים של הגן בירך אותנו לשלום ואנחנו אמרנו לו we'll take it!!! אח"כ ראינו את הגן ונראה שהוא אפילו ממש בסדר. וואלה, בחיים צריך מזל.
עכשיו צריך לשים שכפץ קפלסט ולהודיע איכשהו למרב ולהתחנן קודם כל על חיינו, אח"כ שלא תעיף אותנו מהגן באופן מיידי למרות ששילמנו עד סוף השנה, אבל עוד לא נרשם בספרי ההיסטוריה שיום אחרי ההודעה על העזיבה של הגן הילד הראה פניו בגן, ולעומתו הצ'ק של החודש הבא נשאר בגן כמו גדול. ולבסוף, אם הכל ילך ממש טוב, יהיה נחמד פלוס, אם מרב תחזיר לנו את הצק של ספטמבר שכבר נתנו לה עוד בינואר כהרשמה. תכננו מה נגיד ואיך, ומיכל קבעה שנלך על האסטרטגיה הידועה "להאשים את הבעל". יוני לא עובד, אין לנו כסף, יוני יישאר עם זוהר בבית (סה"כ סיפור כיסוי הגיוני - עד הקטע של להישאר עם הברדצ'ופו הזה בבית. ועוד אבא! מילא אמא). תכננו מה מו מי איך ומתי, אבל כבר ביום אחרי שנרשמנו לגן מעין הוד, יוני בא לקחת את זוהר ביום שישי מהגן. יצא שהוא הגיע אחרון ורק זוהר חיכה לו, ואפשר היה לדבר עם מרב רגע בשקט (לא טריוויאלי בכלל). מרב סיפרה, שזוהר (החמוד) עשה הרבה בעיות היום, ובילה הרבה בכיסא מחשבה ושהם נאלצו לקשור אותו (יעני ברגיל). הקטע עם הקשירות קצת חרה ליוני, ונראה שהגיע הזמן לנעוץ את הסכין. אם הוא כזה בעייתי, אז פחות יהיה לה אכפת לוותר עליו, לא ככה?
בשיא העדינות יוני בישר זאת למרב, ואמר שזה רק לחודשים הראשונים של שנה הבאה ואח"כ נראה (yeah, right). מרב כמובן לא נשארה חייבת והודיעה שאנחנו יכולים לשכוח מזה שהיא תשמור לנו מקום. יוני ניסה להתעקש שאולי כן תשמור קצת מקום - אבל לא ממש ברצינות שלא בטעות אשכרה תשמור מקום (ואת הצ'ק הנכסף של ספטמבר), ומרב שזיהתה פה נקודת לחץ, אף הגדילה לעשות ואמרה - ואתה יודע מה, אני מחזירה לך עכשיו את הצ'ק של ספטמבר וכבר מחר אני מכניסה מישהו אחר במקום. לאאאאאאאאא!!! נו טוב :)
עשינו זאת!!!!!
יומיים לאחר מכן, מתקשרת הבחורה מהגן של הוגו ומבשרת שהעסקה עם המבנה בעתלית נפלה, ולא יהיה להם מקום לזוהר בשנה הבאה. שיט. אז אין גן וזה כבר אמצע יולי. אין גן מרב - ואנחנו לא חוזרים לירקות מה שנקרא, אין גן קהילתי כי אין בכלל קבוצה בגיל שלנו ואין גן בעין הוד. לא נשקר - מיכל נלחצה קלות.
עשינו בירורים, ובאמת הגנים מפוצצים לגמרי, אבל גונבה שמועה לאוזנינו שהתפנו שני מקומות בגן איצטרובל שהוא דווקא נחשב מצוין, וטלי בסוף הולכת אליו, והגננת רוצה ילדים יחסית גדולים כי אין לה כוח להרים תינוקות על הידיים. שוב לקחנו פנקס צ'קים וברכנו את הגננת סמודי בברכת ה-we'll take it. באמת נראה גן סבבה ביותר. וואלה, צריך מזל בחיים, כבר אמרנו? אז זה לא מספיק. צריך הרבה מזל בחיים!
ואז.... עוד באותו יום שראינו את הגן של סמודי
התקשרו מהגן של הוגו בעין הוד ואמרו שבסוף יש מקום. יש!!!
רגע, מה?
לפני כמה ימים לא היה לנו אף גן, ועכשיו אנחנו צריכים לבחור. מרבה גנים מרבה דאגות. החלטה לא פשוטה. שני הגנים ממש אחלה, איך בוחרים? עשינו טבלה וגילינו שעל הנייר שני הגנים ממש אחלה. וואלה מה חדש? אז מיכל אמרה שהאינטואיציה שלה אומרת ללכת על סמודי, אבל שהיא לא הגיע לשום מקום עם האינטואיציה עד כה. יוני אמר, שהוא בכלל גבר ואין לו אינטואיציה, אבל מה שבטוח בטוח - נלך על הכי זול. שזה דווקא הגן של הוגו. מה עושים? קוראים לאמא.
אז סבתא נעמי באה ועשינו סיבוב גנים עם הסבתא. מי היה מאמין שבילד שלישי מישהו עוד משקיע ככה בבחירת גן. אז בסוף בחרנו את גן איצטרובל של סמודי.
איזה כיף שיש לצ'ופו גן בשנה הבאה, וזה לא רון בלב. עכשיו אפשר לשבת בבית וליהנות מהבידוד עם כל הילדים! ועל זאת נספר בפרק הבא ...
