יום ראשון, 11 באוקטובר 2020

בומבה באבטיח

 זוכרים את הפוסט של היומולדת? אז בנוסף לכל הפעילויות תכננו לשתול גינה קהילתית מעבר לגדר שלנו עם כל הילדים. אבל ברור שזה הדבר האחרון שהיה חסר לנו בפיאסקו המתמשך הזה (ע"ע כמה פוסטים ago). בכל אופן, שתלנו כמה שתילים קטנטנים כאלה בערוגה קטנטנה. שתלנו איזה 4 אבטיחים, 4 מלונים וכמה חמניות. בערוגה של מטר וחצי על מטר. מה עבר לנו בראש? לא יודעים, אנחנו לא חקלאים. האנשים מסביב אמרו לנו שזו ערוגה קטנה מידי, ושאבטיחים צריכים המון מים, ושזה סוף העונה. אבל כמו הטרקטור בארגז החול, האבטיחים שלנו (וגם החמניות) אמרו פחחק פחחק והניעו גם הניעו. בפוסט הזה נתמקד באבטיחים. כי המלונים לא צמחו כ"כ והחמניות לא מעניינות בתכלס (כי גדלים בהם גרעינים בלי מלח - מה זה הח@א הזה). קיצר, גדלו לנו די הרבה אבטיחים. רובם לא עברו את הסקירה הראשונה אפילו, אבל 4 התפתחו יפה ונהיו גדולים. יום יום השקינו באדיקות (מעבר לגדר עם הצינור) ואין פעילות יותר הולמת לסגר(השני) מאשר לצפות ברצף בהתפתחותם של האבטיחים החדשים שלנו (בעצם יש - לצפות בצמיחת המטפס החדש שלנו). אז גדלו האבטיחים וגדלו. יום אחד ראינו אבא וילד משתאים מהיופי של האבטיח הכי גדול. האבא שאל אם אפשר לקטוף את האבטיח ושל מי זה. ענינו לו שבעיקרון אנחנו שתלנו אותם ואנחנו משקים אותם מידי יום. זה לא חד משמעי שזה האבטיחים שלנו, כי הם גדלים בשצ"פ רחמנא ליצלן, אבל נראה לנו שהתשובה לא השתמעה לשתי פנים. כך או כך, בבוקר למחרת היה חסר האבטיח החתיך ההוא. התבעסנו שלקחו לנו את חתיכי, אבל היו לנו עוד 3 אבטיחים מבטיחים. ברקע יש הפגנות נגד ביבי שקורות מידי כמה ימים על גשר שנמצא ממש קרוב אלינו, אז יש מלא מבקרים שרואים ועלולים לחמוד את האבטיחים שלנו. כעבור יומיים, נעלם עוד אבטיח!!! זה היה יום אחרי אחת ההפגנות והבנו שאנחנו חייבים להעלות את המודעות בשכונה לגבי התוכניות שלנו לנסות לטעום לפחות אבטיח אחד מכל היבול שהשקענו בו עמל רב כל כך. מיכל כתבה פוסט מרגש בקבוצת הווצאפ השכונתית והתגובות המפרגנות לא איחרו לבוא כולל תגובות נדהמות מאיזה בני אדם יש בעולם ובשכונה שחומדים אבטיחים לא להם. כאמצעי הגנה נוסף, סער, שאלו האבטיחים שלו תכלס, כתב שלט יפה בכתב ידו הנאיבי שמודיע קבל עם ועדה כי האבטיח שצומח למרגלות השלט הוא האבטיח של סער בלייך והעוברים והשבים הרעבים מתבקשים לא לקטוף אותו. מי שעוקב יכול לספור בקלות שיש עוד אבטיח אבל הוא לא נראה משהו. האבטיח של סער הוא היורש של החתיך שנקטף בתחילת הפוסט והוא מהיום ייקרא "אבטיח הדגל". השלט עשה עבודה מצויינת כמה ימים ואנחנו חיכינו שהעוקץ של האבטיח יתייבש (או כמו שסער קורא לו - הפתיל). דפקנו קצת על האבטיח והוא נשמע אחלה, אבל השכנה נשמעה ממש מבינה אז חיכינו לעוקץ כמו שהיא אמרה. חבל רק שגנב האבטיחים השכונתי לא שמע על עוקצים יבשים של אבטיחים והוא עקץ לנו את אבטיח הדגל ממש לאור היום. החשד המאוד סביר לנו הוא שזה אחד הפועלים שעובדים בבתים הסמוכים שבבניה. מיכל שאלה אותם אם ראו מישהו לוקח אבטיח, אבל לא הצליחה לעורר בהם מספיק רגשות אשם כדי שיודו במעשה הנתעב. היינו יכולים להיכנס אל אתר הבניה ולחפש טוב טוב בתיקים ובכלים את אבטיח הדגל, אבל אחרי כל שיעורי המיינדפולנס של יוני, ולאור הפחד של מיכל לחטוף קורונה מכל תושבי הישובים האדומים שעובדים בבית הסמוך, הבנו שזה "כולה אבטיח" ולא כדאי להתרגש מהעניין יותר מידי. למזלנו נשאר האבטיח המעפן השני, זה שעל תקן החברה המכוערת של מלכת הכיתה. יש לו קצת חורים חומים בקליפה, והוא די הפסיק לגדול לפני כמה ימים. אבל זה מה שנשאר. קטפנו אותו עוד באותו יום. ונחשו מה? זה היה האבטיח המעפן הכי מעולה שסער אכל בחיים שלו. תכלס "מזל שהוא לא מתוק מידי", "וגם ככה סער אוהב מלח, אז מעולה שהוא ככה קצת מלוח" ועוד ועוד שבחים ושמחה על מזלנו הטוב, שהאבטיח שנפל בחלקנו הוא האבטיח הכי טוב בעולם - אולי לא הכי מתוק, לא בשל לגמרי ויש לו כמה פגמים חומים בקליפה. אבל זה האבטיח שלנו, היחידי ששרד מבין כל הנפלים שלא התפתחו, והיחידי שלא נקטף ע"י גנבים שפלים ורשעים, אבטיח שהשקינו יום יום ונשתל ביומולדת של סער. זה האבטיח הכי טוב בעולם!!! 






יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

החופש הגדווווווווווווללללללללללללללללל

 אנחנו ערוכים לכמה חופשים גדולים קשוחים. כשהילדים עוד קטנים וכל יום המטרה היא לעבור את היום. השנה גם יש את הקורונה ברקע וזה קצת משנה את התמונה. נתחיל בזה ששנת הלימודים התחרבשה לגמרי כבר במרץ, והילדים היו בחופש גדול ואינטנסיבי של חודשיים שנגמר במאי. אח"כ היה חודש גשר של איכשהו מסגרות, שבו התבעסנו לשלוח את צ'ופו לגן וסער היה חוזר הביתה ב1300 (מה חוזר? היינו צריכים ללכת להביא אותו מהבי"ס - סחבקונים שכמותנו) ואז מנסים לעבוד תו"כ שהוא בבית מנסה לאפשר לנו לעבוד. לפחות היתה איזה קיטנה או סוג של בי"ס של החופש הגדול ביולי, אבל אי אפשר להגיד שהילדים ראו יותר מידי מסגרת. ובסוף יולי גילינו שחופשת הקיץ מתחילה מוקדם מהמתוכנן, ובתור גיבושון, אנחנו נבלה אותם בבידוד בין 4 כותלי ביתנו, ו4 כותלי בית העץ המאמם שלנו. ייאאייקס!

חזרנו לימי הסגר העליזים, שכמו שכבר ציינו דווקא הפתיעו לטובה. אבל הפעם, אין יציאות מהבית לצורך טיולי אופנים, ותצפיות מדעיות על אוכלוסיות הטרקטורים של עתלית, יש לחץ בעבודה, חם לאללה בחוץ (זא בגינה) וצ'ופו הגיע לגיל שמטבח פלסטיק זה לתינוקות - הוא רוצה את הדבר האמיתי! כל יום! כל הסירים! כל הכפות, תרוודים, מחצלות של סושי ומה לא! בכל הבית! על הספות החדשות! ונראה מישהו אומר לו לא.

הפעם סער לא ניגן מבוקר עד ערב, אבל לפחות ליאת השכנה הביאה לנו מלאאאא ספרים שהוא אוהב לקרוא. קוקה יכולה לשבת ולשחק משחקי דמיון עם הבובת שמקיימות שיחות אין סופיות אחת עם השניה (תודה לאל שלא איתנו - כי זה ליטרלי אין סופי), וצ'ופו - טוב, מישהו צריך לעשות באלאגן. לפחות הוא בגיל שיש עדיין שנצים. רק חבל שספציפית הילד הזה - פחות מתחבר לעניין. בעעעעע

הבידוד היה בסדר יחסית. הכי קשה היה לבובב, שלא יכול להיות במקום אחד יותר מידי זמן, ובלי ים\גלישה שבועיים (שמה שהחזיק אותו שפוי זו הפנטזיה על הסאפ החדש שהוא הולך לקנות למיכל ולמשפחה (או כמו שצ'ופו היטיב לומר זאת: לאבא ולאבא). נשארו 3 שבועות של שכרון חושי(לינג). בניגוד לחופשים אחרים, הפעם אנחנו יותר רגועים ולא מתרוצצים בכל הארץ בין אטרקציות מהבילות כמו תערוכת הפליימוביל, הלגו, הדרדסים, התלת מימד, הקסמים או כל שיט אחר שהמציאו כדי לסחוט מההורים הסחוטים ממילא עוד כסף בתקופה זו של השנה. א. הבנו שזה סתם, הילדים מעדיפים להשאר בבית ולשחק במיליון צעצועים שלהם וב. קורונה. עדיף לא להתקהל. מצד שני, זה שאפשר ללכת לבריכה או לים זה כבר שדרוג ביחס לבידוד. וגם, הגענו לאמצע אוגוסט כמעט ועוד לא היינו בדברים הטריוויאלים עדיין. נקודת פתיחה לא רעה. בגלל שאחרי הבידוד אנחנו הכי "לא חולים בקורונה" שיש, אז גם ההורים מסכימים לקחת ילד או שניים מידי פעם ולנו (יוז'ה ובובב) יוצא מידי פעם לחתור על הסאפ החדש של אבא (ואבא). נחמד. אז קצת בריכה, קצת ים וביניהם יום בבית כזה. לא פשוט, אבל מעבירים את הזמן. כך משכנו עוד שבוע בתוך אוגוסט. נשארו שבועיים. (מתחיל להרגיש כמו שמירה שמנסים לא להסתכל על השעון, וכשנשברים ומציצים, מגלים שעברו רק 10 דקות). אז התחלנו לצאת קצת מהבית. היינו בנחל בצת והיה ממש אדיר. לא שהיה קל להוציא את הילדים מהבית, אבל הטון הלא מתפשר והצגת הטיול כעובדה בשטח עשו, כולל כמות היסטרית של חטיפים שקנינו הקלו על השני שלישים הזכריים של היורשים שלנו לצאת לטיול. לא כך היה עם קוקה שהיינו צריכים לגרור אותה 200 מטר לתוך המסלול על הידיים ואז כשהיא הבינה שהיא תהיה חייבת ללכת אחרינו (לפחות היא הבינה את זה) היא דידתה בצרחות אימים במשך קילומטר וחצי מאחורינו ואחכ היה ממש סבבה :) ראינו מערה, סיפרנו סיפורים, השתכשכנו במים, אכלנו גלידה ובסוף קינחנו במקדונלדס. והילדים היו מאושרים. היה מוש... או כמו שסער אומר "לא כיף בכלל" שזה מעל ומעבר לציפיות. 

אי שם באמצע הבידוד סער החליט שהוא מאוד מתגעגע להפלגות. יוני הרגיש שהוא הצליח עם הילד ומייד ארגן הפלגה עם איזה מכר חובל שגם הצליח עם הילד שלו. למורת רוחו של סער, גם שאר המשפחה איכשהו נדחפה לסירה שלו. ההפלגה היתה כמו שסער אמר "כיף" שזה לא פחות ממדהים, וכל מילה נוספת מיותרת. 

נשאר לנו עוד שבוע. התכנון הוא בגדול להמשיך כך. 































יום שני, 3 באוגוסט 2020

רון בלב אני פחות אוהב

בילד הראשון (עונה לשם סער), עשינו סקר שוק רציני ביותר על גן והוא היה באמת בגן נהדר. ואז שבוע לפני פתיחת השנה הגננת שוש התחרפנה או משהו וטרקה לנו את הגן בפנים. למזלנו, היה מקום בגן רון בלב, שהיה הבא בתור בסדר העדיפויות. גן מתוקתק, עם המלצות רבות. הגננת מרב ידועה כמי שטובה לילדים אבל קשה להורים לדבר איתה. אנחנו הסתדרנו איתה מצויין. הגן עשיר, מלא במשחקים ותכנים והילד למד המון דברים והיה חוזר מבסוט מהגן.
בילדה השנייה, הספקנו כבר לריב עם הגננת קצת, אבל לא לשרוף את היחסים - וזאת חוכמה גדולה, בערך כמו להכין קפה שחור: שנייה לפני שגולש, מורידים את הפינג'אן. (ואנחנו לא גזענים, אבל לא סתם אמרנו שחור). בכל מקרה, מיכל עשתה סקר שוק, ולאור הסייעות הטובות של מירב, וההצלחה עם סער, כולל היתרון של better the devil you know, שלחנו גם את קוקה לשם. איציק התחיל לנהוג בלקסוס יפה (בכ"ז 3000 שח לחודש כבר שני ילדים) והגן צמח והתפתח, וגם התאקלים וההתנגשויות. כואב הלב על אגמי חברה של קוקה שהועפה מהגן שבוע לפני היומולדת שלה בגלל שאמא שלה (רוני) לא אמרה בוקר טוב עם חיוך מספיק רחב. המסיבות של החגים לא היו כ"כ לטעמנו, אבל נו מיילא. קוקה הסתדרה שם מצויין, ולמדה והתפתחה והצוות גם מאוד אהב אותה. בינינו, הילדה הזאת גם תסתדר במחנה אימונים של סמוראים בצפון קוריאה. אבל שיהיה.
את צ'ופו, כבר שלחנו די בעיניים עצומות לשם. וגם - ילד שלישי, נו. ודווקא אצלו הגן התחיל להתדרדר במהירות, וגרוע מכך, התחלנו לתפוס את מרב ביותר ויותר בעיות של אמון ושקרים. במקביל, עתלית מאוד התפתחה והביקוש עלה על ההיצע יותר ויותר ומצאנו את עצמנו שאנחנו אשכרה מפחדים ממירב. מפחדים שהיא תתפוצץ עלינו ולא יהיה לנו לאן לשלוח את צופו (אגמי המסכנה נאלצה ללכת ל"גן קטסטרופה" (שמו האמיתי אינו רלוונטי)). 
זה התחיל מזה, שהסייעות הטובות בתינוקיה עזבו כל אחת מסיבותיה שלה. במקביל המספר של הילדים גדל, כי הגננת לא ידעה להגיד לא לכסף והילדים היו פשוט יושבים בכיסאות שלהם קשורים זמן ארוך, כי סייעת אחת יכולה לשמור על 10 ילדים רק כך. המצב השתפר מעט כי הצליחו בסוף לגייס סייעות, אבל הרמה שלהן הייתה מתחת לכל ביקורת. ובכל זאת, נשארנו בגן עוד שנה. מקומות בגנים אחרים אין, ואם מירב תשמע שהתעניינו בגן אחר (אפילו בשביל חבר) - אמא'לה אנחנו מפחדים רק מהמחשבה מה יכול לקרות לנו. 
אבל אז הגיעה הקורונה, וההתמכרות לכסף, או יותר נכון הקריז מהחוסר שלו, כבר הוציאו את מירב מהאיזון העדין ממילא. החזרה ההדרגתית מהסגר בן החודשיים הייתה אמורה להיות בקפסולות. זאת אומרת שחצי מהילדים יהיו 3 ימים ראשונים בשבוע וחציים בשאר הימים כדי שלא תהיה חפיפה של מספר גבוה של ילדים. ובנוסף הוגדר כמה ילדים מקסימום יכולים להיות בגן ביום נתון. מירב בחרה לתייחס לזה כאיחוד (מערכת "או") ולא חיתוך והיו ילדים שהיו גם בתחילת השבוע וגם בימים הבאים עם זוהר שלנו, וסיכנו אותו בחשיפה למגוון גדול יותר של ילדים. זה למעשה ביטל את האפקטיביות של החלוקה לקבוצות, וזאת על מנת לגבות עוד כסף מההורים. בנוסף, לא ידענו על כך וגילינו את זה בדיעבד, רק כשהבנו שמירב דווקא דופקת את מי שהיה בסדר במחיר על הזמן של הקורונה. אח"כ כשיוני שאל את מירב אם יש אצלם מוצצים של צ'ופו שלא אמורים להיות בגן, היא פשוט הוציאה סלסילה של כל המוצצים זרוקים כולם ביחד ושאלה אותו אם הוא מזהה את המוצץ של זוהר. ואלו ימי קורונה, וזה דפוק בלי קשר. אין שכל אין דאגות. או שיש..
הבעיה היא שחברים נוספים שלנו ניסו איכשהו להוציא את הילד ולעבור לחצי שבוע בגן אחר וקיבלו קיתונות של רפש ומשפטי "אני אחכה לכם בסיבוב". וואלה, הגברת התחרפנה. ולנו אין גן להעביר אותו, וכל שאר ההורים מבסוטים, רגועים, מלקקים את האצבעות. לא ברור. אבל לנו כבר ממש לא נוח לשלוח את צ'ופו. מה עושים?

בפגישה מקרית בסופר עם טלי, שהייתה המנחה של הפרוייקט שלנו בטכניון, הבנו שהיא מנסה להרים גן קהילתי. זה אומר שזה גן בניהול ההורים, שבו עושים אופטימיזציה לפי רווחת הילד ולא שורת הרווח. בגדול זה אומר, שהצוות הוא איכותי יותר מרמת הגננת המובילה וכלה בסייעות, היחס ילדים לצוות הוא מצויין  ובגדול מקבלים יותר ערך לכסף. כל זה טוב ויפה, אבל כל הטוב הזה מתאזן אל מול הסיכון וחוסר הודאות של שנה ראשונה של הגן ועלויות הקמה. טלי שאלה את יוני אם בראש שלו לעזור להקים את הגן ולקחת אותו משלב הרעיון לגן אמיתי. יוני כמובן קפץ על ההזדמנות ליזמות המקומית כי זה בדיוק מה שעושה לו את זה - להקים דברים שלא היו קודם והוא התחיל לחפש מבנים עבור הגן. כבר בחיפוש המבנה, היה ברור שלמרות שגן קהילתי שכזה הוא מתבקש בעיירה כמו עתלית שם כל גננת היא מלכה, המשימה היא לא פשוטה. הרבה בעלי בתים אינם ששים להשכיר את הבית לפעוטות שעלולים להרעיש, ללכלך או ליצור אירוע צד ג' מצער. אבל ביזמות כמו ביזמות - אם זה היה קל, זה לא שווה את זה. אבל, ככל שהעניין התקדם התחלנו להבין שאולי זה לא ככ שווה. ההתנהלות הייתה די ברגע האחרון בגלל הסגר של הקורונה, ולהרבה הורים הייתה כבר אלטרנטיבה (והאמת שגם לנו - אמנם לא טובה, אבל הייתה). יותר מזה, בשלב הזה לבטל את האלטרנטיבה יעלה לנו ולהורים האחרים קנס יציאה. בנוסף, צריך לתת 1000 ש"ח דמי הקמה שיהיו טובים לכל השנים ולכל הילדים של המשפחה בעתיד. אבל לנו יש רק ילד אחרון בשנה האחרונה בגן פרטי. הגן הזה גם לא הולך להיות זול ואפילו יקר יותר מרוב הגנים בעתלית (כמו שכבר אמרה לנו איזה גננת פה בעתלית פעם - נקנה פחות ג'ינס בחודש). באופן כללי, חוסר הודאות לגבי הצוות, המבנה ומה נצליח\יצליחו להרים בשנה הראשונה לא דחפו אותנו להצטרף להרפתקה על הגב של צ'ופו המתוק שלנו. אבל, יש פרוייקט להרים גן, וזה שאנחנו לא נצטרף לא ירפה את ידיו של יוני להקים אותו. ארגנו מפגש הכרות עם הצוות ופרסמנו אותו ברחבי עתלית והגיעו הורים צעירים ונרגשים לשמוע על הפלא החדש. רוב ההורים חדשים בעתלית שדי נתקעו בלי אלטרנטיבה כאן, אבל שמנו לב שאלה הורים לילדים קטנים בני שנה בערך, אולי שנה וחצי. האמת היא שזה הגיוני, הורים לילדים שכבר נמצאים בגן והם חוזרים ממנו יום יום בריאים ושלמים ועוד עם חיוך - ינהגו לפי שיטת "זה עובד אל תיגע" - הרי גם אנחנו על אוטומט עם מרב כבר כמה שנים. התחלנו להבין שבכל מקרה זה כנראה לא יהיה רלוונטי עבורנו, ואפילו טלי שהקימה את כל זה נאלצה להבין שהרכבת אולי לא דוהרת לתוך קיר, אבל כנראה תיסע בלעדינו. בערב הזה פגשנו את הגננת המקסימה שהולכת להיות הגננת המובילה: קודם כל היא אמא בעצמה (היא אמרה שזה חשוב לה להגיד), והיא הגיעה אלינו אחרי שהגן שלה נסגר - גן אח"ר: אהבה, חום ורוגע. ההורים התמוגגו ואנחנו התבעסנו שה-too good to be true הזה אכן לא יהיה נכון עבורנו.
כשהבין שאת החפירה הזאת אי אפשר להפסיק, יוני יצא עם עומר (הבחור שהחליף אותנו בדירה של צביקה..) להתאוורר ברחוב ולדבר על עניינים אחרים. רק שברחוב קיבלנו תזכורת איזה אנשים פח יש בעולם (לא כמו המלאך הגנני שראינו קודם): איזה ערסוואת צעק על מישהו בטלפון וקילל ומה לא. שוחחנו לנו קצת על המצוי והרצוי, ואז הרצוי (הלא היא הגננת), חלפה על פנינו ואמרה שהיא לא יכולה לחכות לחנך את הילדים שלנו, ואנחנו הזלנו דמעה של פספוס, המשיכה לכיוון הרכב של המצוי (הלא הוא הערסוואת), התיישבה במושב הנהג וכשהבינה שאנחנו מבינים שהערס המצוי הוא הבן שלה, (מה שהופך אותה לפחות רצוייה) היא דפקה חרקה והתנדפה באופן הרבה יותר מצוי מרצוי (מה????) בקיצור - לא בוכים על רצוי שנמצא.

אז אין גן קהילתי. ואנחנו עדיין עם מרב - האחושלוקלוקי מצוייה. 

ניסינו שוב לבדוק אם יש מקום באיזה גן נורמלי אחר אבל ביולי זה מאוד יומרני לחשוב שיהיה משהו, בטח במציאות הגנית של עתלית נכון ל-2020.
ואז, יום בהיר אחד, מיכל קיבלה הודעה שגן מעין הוד עובד לעתלית ויש בו מקומות לשנה הבאה. עזבנו הכל ונסענו לשם עם פנקס צ'קים כמו שוכרי דירת מרתף בתל אביב. הוגו הבעלים של הגן בירך אותנו לשלום ואנחנו אמרנו לו we'll take it!!! אח"כ ראינו את הגן ונראה שהוא אפילו ממש בסדר. וואלה, בחיים צריך מזל.

עכשיו צריך לשים שכפץ קפלסט ולהודיע איכשהו למרב ולהתחנן קודם כל על חיינו, אח"כ שלא תעיף אותנו מהגן באופן מיידי למרות ששילמנו עד סוף השנה, אבל עוד לא נרשם בספרי ההיסטוריה שיום אחרי ההודעה על העזיבה של הגן הילד הראה פניו בגן, ולעומתו הצ'ק של החודש הבא נשאר בגן כמו גדול. ולבסוף, אם הכל ילך ממש טוב, יהיה נחמד פלוס, אם מרב תחזיר לנו את הצק של ספטמבר שכבר נתנו לה עוד בינואר כהרשמה. תכננו מה נגיד ואיך, ומיכל קבעה שנלך על האסטרטגיה הידועה "להאשים את הבעל". יוני לא עובד, אין לנו כסף, יוני יישאר עם זוהר בבית (סה"כ סיפור כיסוי הגיוני - עד הקטע של להישאר עם הברדצ'ופו הזה בבית. ועוד אבא! מילא אמא). תכננו מה מו מי איך ומתי, אבל כבר ביום אחרי שנרשמנו לגן מעין הוד, יוני בא לקחת את זוהר ביום שישי מהגן. יצא שהוא הגיע אחרון ורק זוהר חיכה לו, ואפשר היה לדבר עם מרב רגע בשקט (לא טריוויאלי בכלל). מרב סיפרה, שזוהר (החמוד) עשה הרבה בעיות היום, ובילה הרבה בכיסא מחשבה ושהם נאלצו לקשור אותו (יעני ברגיל). הקטע עם הקשירות קצת חרה ליוני, ונראה שהגיע הזמן לנעוץ את הסכין. אם הוא כזה בעייתי, אז פחות יהיה לה אכפת לוותר עליו, לא ככה?
בשיא העדינות יוני בישר זאת למרב, ואמר שזה רק לחודשים הראשונים של שנה הבאה ואח"כ נראה (yeah, right). מרב כמובן לא נשארה חייבת והודיעה שאנחנו יכולים לשכוח מזה שהיא תשמור לנו מקום. יוני ניסה להתעקש שאולי כן תשמור קצת מקום - אבל לא ממש ברצינות שלא בטעות אשכרה תשמור מקום (ואת הצ'ק הנכסף של ספטמבר), ומרב שזיהתה פה נקודת לחץ, אף הגדילה לעשות ואמרה - ואתה יודע מה, אני מחזירה לך עכשיו את הצ'ק של ספטמבר וכבר מחר אני מכניסה מישהו אחר במקום. לאאאאאאאאא!!! נו טוב :)
 עשינו זאת!!!!!

יומיים לאחר מכן, מתקשרת הבחורה מהגן של הוגו ומבשרת שהעסקה עם המבנה בעתלית נפלה, ולא יהיה להם מקום לזוהר בשנה הבאה. שיט. אז אין גן וזה כבר אמצע יולי. אין גן מרב - ואנחנו לא חוזרים לירקות מה שנקרא, אין גן קהילתי כי אין בכלל קבוצה בגיל שלנו ואין גן בעין הוד. לא נשקר - מיכל נלחצה קלות.

עשינו בירורים, ובאמת הגנים מפוצצים לגמרי, אבל גונבה שמועה לאוזנינו שהתפנו שני מקומות בגן איצטרובל שהוא דווקא נחשב מצוין, וטלי בסוף הולכת אליו, והגננת רוצה ילדים יחסית גדולים כי אין לה כוח להרים תינוקות על הידיים. שוב לקחנו פנקס צ'קים וברכנו את הגננת סמודי בברכת ה-we'll take it. באמת נראה גן סבבה ביותר. וואלה, צריך מזל בחיים, כבר אמרנו? אז זה לא מספיק. צריך הרבה מזל בחיים!

ואז.... עוד באותו יום שראינו את הגן של סמודי
התקשרו מהגן של הוגו בעין הוד ואמרו שבסוף יש מקום. יש!!!
רגע, מה?
לפני כמה ימים לא היה לנו אף גן, ועכשיו אנחנו צריכים לבחור. מרבה גנים מרבה דאגות. החלטה לא פשוטה. שני הגנים ממש אחלה, איך בוחרים? עשינו טבלה וגילינו שעל הנייר שני הגנים ממש אחלה. וואלה מה חדש? אז מיכל אמרה שהאינטואיציה שלה אומרת ללכת על סמודי, אבל שהיא לא הגיע לשום מקום עם האינטואיציה עד כה. יוני אמר, שהוא בכלל גבר ואין לו אינטואיציה, אבל מה שבטוח בטוח - נלך על הכי זול. שזה דווקא הגן של הוגו. מה עושים? קוראים לאמא.
אז סבתא נעמי באה ועשינו סיבוב גנים עם הסבתא. מי היה מאמין שבילד שלישי מישהו עוד משקיע ככה בבחירת גן. אז בסוף בחרנו את גן איצטרובל של סמודי. 

איזה כיף שיש לצ'ופו גן בשנה הבאה, וזה לא רון בלב. עכשיו אפשר לשבת בבית וליהנות מהבידוד עם כל הילדים! ועל זאת נספר בפרק הבא ...
 

יום שישי, 24 ביולי 2020

סקייטים

סער החליט שהוא רוצה סקייטים ליומולדת. וואלה אין לנו מושג מאיפה הוא הביא את הרעיון, אבל אנחנו נאלצנו לנסוע איתו לדקטלון ולבחור לו זוג סקייטים מנצנצים שיהיו מתנה מפוארת וקולעת בול מסבא וסבתא. אז נסענו, ולקחנו גם את קוקה, שעומדת לסיים בהצלחה מרובה את קורס השחיה של עפיפה, מדריכת השחיה הידועה של עתלית, ובתור מתנת סיום אנחנו רוצים לקנות לה משקפי שחיה בקצת יותר מ5 שקלים במקסטוק.
סער בחר רולרבליידס למתקדמים כסוג של קומדיה של טעויות כי הוא לא רוצה סקייטים רגילים והרולרס של המתחילים אזלו (כמו 80% מהסחורה בחנות - מסתבר שקורונה גורם לאנשים לאגור ביצים וציוד ספורט). וקוקה בחרה משקפי שחיה תוך שנייה - זה היה הסוג היחידי שהיה ורוד סגול ולא מעניין אותה אם זה מתאים לה למבנה הפנים ולא נכנסים מים לעיניים - העיקר שזה מתאים לה לבגד-ים, ואז היא התפנתה להסביר לנו שהיא הולכת לצאת מהחנות הזאת גם עם סקייטים ולא מעניין אותה שהיומולדת שלה רק בעוד חודשיים. לא התווכחנו - חבל סתם. אז קנינו גם לה, ומגינים - שחורים לסער כי זה מקצועי, ו-ורוד סגול לקוקה - כדי שיתאים למשקפת (שמתאימה לבגד ים)(ולסקייטים)(ולקסדה)(ולתחתונים).

בבית למדנו להחליק על הנעליים-עם-גלגלים האלה. והכוונה בלמדנו היא לתהליך הבא: סער מנסה לשים מגינים, לנעול את הרולרס, להדק מספיק אבל לא יותר מידי, שאבא יעשה לו, אבל אבא לא יודע, אז שאמא תעשה אבל גם אמא לא יודעת, "אתם תמיד קונים לי דברים שלוחצים ברגלים", אולי בכל זאת אבא, "אני שונא סקייטים, שונא את המשפחה הזאת, חבל שנולדתי" וכו וכו, ובינתיים קוקה שמה לעצמה מגינים, נועלת את הסקייטים שלה ומתחילה להחליק. "מה, זה קלללל, כמו ביוטיוב" איזה אלופה הילדה הזאת!

בסוף סער הבין שאחותו הקטנה הולכת להשאיר לו אבק (הפעם מגלגלים של סקייטים), אז הוא החליט לנסות תוך טרוניה בלתי פוסקת, אבל לפחות לנסות. הוא גם הצליח יחסית לילד ממוצע בן 7 שעולה בפעם הראשונה בחיים שלו על רולרבליידס למתקדמים. ולמרבה האירוניה, המאמנת שלו היא קוקה שמעודדת אותו כמו בוזו הכלב שלימד את קרמר החתול לשחות - יותר מהר! יותר חזק! הנה, תעשה כמוני!!! מסכן הילד, לא קל לגדול בצילה של אחות קטנה ואלופה.
הוא יהיה בסדר....
אנחנו מקווים  😇





יום שלישי, 21 ביולי 2020

בית העץ

הפעם, בגלל שיוני כותב כל כך יפה 😇 העתקנו בהשאלה פוסט מהפייסבוק שלו:


תמיד אמרתי שכשיהיה לנו בית שלנו עם גינה, נבנה בית עץ לילדים (ולנו. טוב, אולי בעיקר לנו. עדיין לא החלטנו אם זו יותר הגשמת חלום של הילדים או הגשמת חלום ילדות שלנ).
אז הקורונה היתה הזדמנות מעולה לשבת ולעשות את הפרוייקט.
אז הנה כל השלבים בדרך למטרה והתוצאה:
1. לפתח תחביב נגרות: לקרוא בלוג של זוג אמריקאים שבנו בית עץ בעצמם, להתייעץ עם שכנים שבנו בעצמם, למצוא מישהו להתייעץ איתו ולגלות ש90% מהחברים שלי (בעיקר המוהנדסים מרפאל - משה ושי) נושפים בעורף ועוד שניה הם נגרים מדופלמים. ⁦🤠💪
2.לוותר על הרעיון המטופש של הנגרות. אין מצב שאני קונה את כל המסורים והציוד, רוב הסיכויים שאאבד אצבע או שתיים בדרך וייצא בסוף בית עץ חובבני. והרי הוא המטרה. תחביבים יש מספיק 🎶🚣😎
3. לעשות סקר שוק וריאיונות לנגרים נבחרים ולבחור את עלאא דקסה אחרי מלא המלצות עליו, עבודות שלו שהרשימו אותנו ופגישה שגילתה לנו כמה שהוא אדם מקסים ונחמד 💖🤗🥰
ספוילר: זאת היתה בחירה מעולה.
4. להמתין בסבלנות עד שיגיע תורנו לבנות. כשבוחרים נגר טוב, הוא בד"כ עמוס 🤔 אבל בינתיים היה זמן לתכנן, לשקול את המיקום, להתייעץ עם חברים ולבנות מודל בלגו (ראו תמונה) ⁦✏️
5. שלושה ימים מאומצים בהם עלאא והבחור שלו בונים במרץ, הילדים עוזרים ואני מתעייף חבל על הזמן. אני יותר מידי אמפטי 🥵
6. להתפעל, לצלם, להתרגש ולהתלהב מהתוצאה. יצא מעל לכל הציפיות.
7. לעשות over night עם הילדודס. לקרוא לאור העששית ולהתפשר על שינה במרפסת 🤦
8. לכתוב את הפוסט הזה... 📝

אז עכשיו יש לנו בית-עץ מסביב לעץ הטבבויה הגפרורי שלנו. מקווים שתוך זמן לא ארוך מדי העץ יעטוף את הבית ואז זה באמת יהיה בית על העץ