סקייטים

סער החליט שהוא רוצה סקייטים ליומולדת. וואלה אין לנו מושג מאיפה הוא הביא את הרעיון, אבל אנחנו נאלצנו לנסוע איתו לדקטלון ולבחור לו זוג סקייטים מנצנצים שיהיו מתנה מפוארת וקולעת בול מסבא וסבתא. אז נסענו, ולקחנו גם את קוקה, שעומדת לסיים בהצלחה מרובה את קורס השחיה של עפיפה, מדריכת השחיה הידועה של עתלית, ובתור מתנת סיום אנחנו רוצים לקנות לה משקפי שחיה בקצת יותר מ5 שקלים במקסטוק.
סער בחר רולרבליידס למתקדמים כסוג של קומדיה של טעויות כי הוא לא רוצה סקייטים רגילים והרולרס של המתחילים אזלו (כמו 80% מהסחורה בחנות - מסתבר שקורונה גורם לאנשים לאגור ביצים וציוד ספורט). וקוקה בחרה משקפי שחיה תוך שנייה - זה היה הסוג היחידי שהיה ורוד סגול ולא מעניין אותה אם זה מתאים לה למבנה הפנים ולא נכנסים מים לעיניים - העיקר שזה מתאים לה לבגד-ים, ואז היא התפנתה להסביר לנו שהיא הולכת לצאת מהחנות הזאת גם עם סקייטים ולא מעניין אותה שהיומולדת שלה רק בעוד חודשיים. לא התווכחנו - חבל סתם. אז קנינו גם לה, ומגינים - שחורים לסער כי זה מקצועי, ו-ורוד סגול לקוקה - כדי שיתאים למשקפת (שמתאימה לבגד ים)(ולסקייטים)(ולקסדה)(ולתחתונים).

בבית למדנו להחליק על הנעליים-עם-גלגלים האלה. והכוונה בלמדנו היא לתהליך הבא: סער מנסה לשים מגינים, לנעול את הרולרס, להדק מספיק אבל לא יותר מידי, שאבא יעשה לו, אבל אבא לא יודע, אז שאמא תעשה אבל גם אמא לא יודעת, "אתם תמיד קונים לי דברים שלוחצים ברגלים", אולי בכל זאת אבא, "אני שונא סקייטים, שונא את המשפחה הזאת, חבל שנולדתי" וכו וכו, ובינתיים קוקה שמה לעצמה מגינים, נועלת את הסקייטים שלה ומתחילה להחליק. "מה, זה קלללל, כמו ביוטיוב" איזה אלופה הילדה הזאת!

בסוף סער הבין שאחותו הקטנה הולכת להשאיר לו אבק (הפעם מגלגלים של סקייטים), אז הוא החליט לנסות תוך טרוניה בלתי פוסקת, אבל לפחות לנסות. הוא גם הצליח יחסית לילד ממוצע בן 7 שעולה בפעם הראשונה בחיים שלו על רולרבליידס למתקדמים. ולמרבה האירוניה, המאמנת שלו היא קוקה שמעודדת אותו כמו בוזו הכלב שלימד את קרמר החתול לשחות - יותר מהר! יותר חזק! הנה, תעשה כמוני!!! מסכן הילד, לא קל לגדול בצילה של אחות קטנה ואלופה.
הוא יהיה בסדר....
אנחנו מקווים  😇

בית העץ

הפעם, בגלל שיוני כותב כל כך יפה 😇 העתקנו בהשאלה פוסט מהפייסבוק שלו:

תמיד אמרתי שכשיהיה לנו בית שלנו עם גינה, נבנה בית עץ לילדים (ולנו. טוב, אולי בעיקר לנו. עדיין לא החלטנו אם זו יותר הגשמת חלום של הילדים או הגשמת חלום ילדות שלנ).

אז הקורונה היתה הזדמנות מעולה לשבת ולעשות את הפרוייקט.

אז הנה כל השלבים בדרך למטרה והתוצאה:

1. לפתח תחביב נגרות: לקרוא בלוג של זוג אמריקאים שבנו בית עץ בעצמם, להתייעץ עם שכנים שבנו בעצמם, למצוא מישהו להתייעץ איתו ולגלות ש90% מהחברים שלי (בעיקר המוהנדסים מרפאל - משה ושי) נושפים בעורף ועוד שניה הם נגרים מדופלמים. ⁦

2.לוותר על הרעיון המטופש של הנגרות. אין מצב שאני קונה את כל המסורים והציוד, רוב הסיכויים שאאבד אצבע או שתיים בדרך וייצא בסוף בית עץ חובבני. והרי הוא המטרה. תחביבים יש מספיק

3. לעשות סקר שוק וריאיונות לנגרים נבחרים ולבחור את עלאא דקסה אחרי מלא המלצות עליו, עבודות שלו שהרשימו אותנו ופגישה שגילתה לנו כמה שהוא אדם מקסים ונחמד

ספוילר: זאת היתה בחירה מעולה.

4. להמתין בסבלנות עד שיגיע תורנו לבנות. כשבוחרים נגר טוב, הוא בד"כ עמוס אבל בינתיים היה זמן לתכנן, לשקול את המיקום, להתייעץ עם חברים ולבנות מודל בלגו (ראו תמונה) ⁦⁩

5. שלושה ימים מאומצים בהם עלאא והבחור שלו בונים במרץ, הילדים עוזרים ואני מתעייף חבל על הזמן. אני יותר מידי אמפטי

6. להתפעל, לצלם, להתרגש ולהתלהב מהתוצאה. יצא מעל לכל הציפיות.

7. לעשות over night עם הילדודס. לקרוא לאור העששית ולהתפשר על שינה במרפסת

8. לכתוב את הפוסט הזה...

אז עכשיו יש לנו בית-עץ מסביב לעץ הטבבויה הגפרורי שלנו. מקווים שתוך זמן לא ארוך מדי העץ יעטוף את הבית ואז זה באמת יהיה בית על העץ

קמפינגלדת 7 לסער

לא ברור איך נפלנו ככה, זה לא מתאים לנו. אבל היה מוצלח בסה"כ: אף ילד לא צבר אחוזי נכות (אבל גם לא שעות שינה), הבית לא איבד מערכו יותר מידי, וסער אפילו לא אמר שהיה גרוע ושהוא סבל. אולי כי את כל מנת הסבל שחולקה לאירוע הזה קיבלנו אנחנו.
אז מה היה כ"כ קשה?
שעה לתוך האירוע, יוני מכין קרטושקס עם הבנות (שני שלישים מהמוזמנים הן בנות - זה סער הנסיך שלנו), בנות בנות, אבל מתחרעות על הנייר כסף - מורידות גיליון על כל תפוד. יוני רוצה לקדם עניינים, שם פעמיו חזרה אל הבית להביא מצית ומדליק פחמים. מרים את הראש לראות שאפשר להשאיר ככה את ההמולה לכמה שניות ומבין שממש אי אפשר. צ'ופו מטפס על כל גבעת פסולת בניין באזור ובוחר עצים למדורה לפי כמה מסמרים חלודים שיש בהם - דה מור דה מרייר. צועק ליוז'ה שתביא מצית ומחכה 30 שניות - שזה הזמן הסביר לעניין. בינתיים פותח את האלומיניום של תפוחי האדמה כדי לעשות reuse כי נגמר נייר האלומיניום ויש עוד שק תפודים ערומים. מיכל לא מגיעה גם אחרי נצח (4 דקות), וזרובה הולך להבין מה קורה ולהביא מצית בעצמו. צ'ופו בינתיים מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות - שיהיה...
בבית, אין יוז'ה ואין מצית!!!! (מילא יוז'ה - אבל מציתתתתתתת!!!!!). בדיוק יוז'ה מתקשרת - מקרה חירום - העליבו את סיטאר (כן, זה השם שלה) והיא ברחה ומיכל דלקה בעקבותיה (במקום המדורה). נו מילא - איפה המצית? אצלה! באמת מקרה חירום. זה נפתר איכשהו והמדורה נדלקה.
אבל ככה בסל"ד הזה התנהלה כל התוכנית הגרנדיוזית שסער בדה ממוחו הקודח, ואנחנו משום מה לא עצרנו את הקדיחה וזרמנו, אפילו שעדיף לקדוח פה כדי להוציא גז - כי מזה שום דבר טוב לא ייצא. ביום האירוע, זרובה הבין כי יהיה עליו לישון עם כל הג'מעה על הדשא בחוץ ואז נפל האסימון - אנחנו ברכבת שדוהרת לתוך קיר.
התמונה מתהפכת, אנחנו כבר אחרי המדורה, קרטושקעס שאף אחד חוץ מיוני לא אכל (יש פה פיילה במטבח אם מישהו רוצה), מרשמלו שכולם אכלו ופיתות על הסאג' שדווקא היו טובות (נראה לנו). אחרי אחד הסרטים של פוקימון, אחד הילדים היותר טיפוליים רב עם החבר הכי טוב שלו (עאלק) ורוצה ללכת הביתה. יוני בחושיו החדים מזהה הזדמנות ומבקש\מפציר במיכל לקרוא לאמא שלו שתגאל אותנו מעונשו של זה - הילד הזה זכה לכינוי קש, שכן הוא פשוט הקש ששבר את גב הזרובב. מיכל לא חדה מספיק, מסתפקת בהודעת ווצאפ רפה, ועד שהאמא מגיבה הילד רוצה להשאר פה, ינעאל העולם! עכשיו מגיע הקטע הכיפי - כל ילד בוחר איפה הוא יישן. רוצה באוהל, לא באוהל, על הדשא, בית העץ, על הספה - כמה מבחר!!!! טוב, על הפוף. אלה שם. שיט, אין לי איפה לישון, ואין לי שמיכה, ואני רוצה את הכרית שמישהו אחר ישן איתה, והילדים ליטרלי מסתובבים במעגלים סביב עצמם כמו זומבים שחייבים לישון אבל לא ישנים ומעירים את השאר. אם זה קשה להרדים את שלושת הילדים שלך בקמפינג - אז פי כמה קשה להרדים 10 ילדים לא שלך שמתרגשים כי פעם ראשונה שהם ישנים מחוץ לבית. ולצערנו הרב, אנחנו איתם כאן כדי לחוות את זה. יוני במצב קטטוני על הספה בחוץ ומיכל מתלוננת שנמאס לה. מבחינת יוני זה היה מייאש ובלתי נגמר יותר אפילו מהלידה של כל הילדים. מבחינת מיכל - היא אשכרה ילדה את שלושת הילדים אז .... אתם יודעים.
יוני שהסכים לישון עם הילדים התנה את זה בכך שמיכל תעביר לו משמרת של ילדים ישנים, כי הוא אבא, ואבות לא בנויים לדברים כאלה. למשל - במהלך הערב איזה ילדה סיפרה ליוני על זה שגם לה היה דג, והוא לא איתנו יותר ואיך היא אהבה אותו - ויוני שלא ידע מה להגיד, חייך חיוך קריפי ושאל את הילדה (בליבו) למה היא לא מספרת את זה למיכל.
בכל אופן, מיכל הלכה להתקלח והשאירה את יוני עם 3 האחרונים שמסרבים לישון וסער בראשם. ואז, כשיוני מבין שהמפקד מנוטרל כרגע והוא הסגן בתפקיד, הוא יכול לשים לזה סוף. יוני נזכר שבטיולים השנתיים, מאוד הקפידו שכולם יהיו במיטות ולא ידברו, ומדריכי הגדנ"ע הסתובבו בין החדרים והשתיקו כל לחשוש. ושזה היה דווקא נחמד להתחמק מהמדריכים ושבסוף גם נרדמנו. יוני פקד על כל זאטוט לשכב באותו מקום שהוא נמצא ולא להשמיע הגה. הילד אמר שאין לו מיטה - אין בעיה, יש לו מיטה בבית, אנחנו שולחים אותו  עכשיו הביתה. וואלה עבד. כולם פשוט נשכבו איפה שהם, ונרדמו, חוץ מסער שגם ככה היה בבית ולכן אי אפשר היה לשלוח אותו . בעעעעע
בכל מקרה, סער ממש נהנה, וגם כל הילדים. זו חוויה של פעם בחיים עבורם - כי אין מצב שאנחנו עושים את זה שוב, ושאר ההורים אפילו לא היו חושבים על לעשות את הטעות הזו.
תכלס, בתחקיר החם שנעשה ישר בסוף האירוע, הבנו שפשוט צריך לעשות את זה בכרמל עם ההורים של הילדים, ומי שרוצה לישון שישאר עם הילדים שלו (ואם אפשר, גם עם הילדים שלנו). אז, בשביל פעם ראשונה - זה בהחלט היה לא פשוט בכלל, אבל יש מקום לשיפור ואולי נשפר זאת כבר ביומולדת של קוקה עוד חודשיים - אם השנה לא נתחפשן ואשכרה נעשה לה איזה יומולדת (כי בשנה שעברה זה לא יצא - טוב, היא כולה ילדה שניה).